מיהו בעצם גיירמו דל טורו, במאי שוליים אקסצנטרי או נציג מובהק של המיינסטרים הקולנועי בארה"ב? מסע בעקבות הנער הקתולי ממקסיקו שהפך לאחד הבמאים העסוקים ביותר בהוליווד .
לא מזמן פורסם כי גיירמו דל טורו המקסיקני, מי שאמור לביים את שני סרטי "ההוביט" , עמוס בפרויקטים עתידיים שצפויים להעסיק אותו עד 2017. ידיעה מפתיעה זו סימנה למעשה את הפיכתו של דל טורו לאחד הבמאים המבוקשים ביותר בהוליווד – תפנית מפתיעה עבור מי שביים את סרטו ההוליוודי הראשון רק ב-1997 ("מימיק") ושזכה בחלק מכריע מתהילתו רק בשנים האחרונות, עם סרטיו דוברי הספרדית "ילדים של אף אחד" (2001) ו"המבוך של פאן" (2006).
המקרה של דל טורו אינו המקרה ראשון ובוודאי גם לא האחרון של במאי שוליים שהופך למצרך מבוקש בתעשיית הקולנוע האמריקנית. גם פיטר ג'קסון, שמידיו קיבל דל טורו את הפיקוד על העיבודים הקולנועיים לעולמו הספרותי של ג'.ר.ר. טולקין, זכה לעלייה מטאורית תוך שנים ספורות, שהזניקה אותו מעמדה של במאי סרטי טראש במולדתו, ניו זילנד, היישר לצמרת - עם שוברי קופות מן המעלה הראשונה ובראשם טרילוגיית "שר הטבעות".
סיפורים דומים ישנם בשפע בהוליווד: רוברט רודריגז הפך לכוכב עולה בשמי הוליווד בזכות "אל מריאצ'י" (שהופק בעלות של כ-7,00 דולר בלבד) שיצא ב-1992, אותה שנה בה פרץ לתודעה גם אחד קוונטין טרנטינו עם "כלבי אשמורת".
אלא שבמקרה של דל טורו, קשה לשים את האצבע על נקודת המפנה בקריירה הקולנועית שלו. הבעייתיות נובעת בעיקר מכיוון שלאורך 11 השנים האחרונות, דל טורו ניהל שתי קריירות קולנועיות, לכאורה נפרדות אך למעשה שזורות זו בזו: מצד אחד, הוא ביים סרטים הוליוודיים מובהקים כמו "מימיק" ו"בלייד 2". מצד שני, הוא סיפק גם סרטים חריגים דוברי ספרדית ("ילדים של אף אחד", "המבוך של פאן") ששייכו אותו לזירת הקולנוע האיכותי, המנותקת מהאולפנים האמריקניים.
גיירמו דל טורו נולד במקסיקו ב-1964, בן למשפחה קתולית. את צעדיו הראשונים בתחום הקולנוע עשה עוד בצעירותו, ואת סרטו הקצר הראשון הפיק ב-1986. לימים, הוא הפך למעשה לצלע הדומיננטית בשלישיית הבמאים המקסיקניים שנודעה כ"שלושת האמיגוס" - כשלצידו אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר") ואלחנדרו גונזלס אינייריטו ("בבל").
יתכן למעשה, שרגע הפריצה הראשוני ארע כבר עם סרטו הראשון באורך מלא, "קרונוס" (1993), סרט אימה דל תקציב שזכה לשבחים בקרב מבקרי הקולנוע בפסטיבל קאן וכיכב בפרסי האקדמיה לקולנוע במולדתו מקסיקו. אולם דל טורו היה רחוק עדיין מלפרוץ לתודעה, לפחות בארה"ב. ההצלחה היחסית של "קרונוס" הובילה אותו לביים את סרטו ההוליוודי הראשון, "מימיק" (1997), אולם זה זכה לביקורות צוננות, בדומה להכנסותיו בקופות.
עבור דל טורו, החוויה ההוליוודית הראשונה הותירה עמה משקעים לא נעימים. "כשעבדתי על 'קרונוס', נהניתי מהעבודה על הסרט אבל סבלתי מבחינה כלכלית. ואז הגיע 'מימיק', והיה לו את כל המימון הדרוש, אבל פשוט לא היה לי את החופש שלי", סיפר דל טורו בראיון לאתר "IndieWire" ב-2001. "זו עבודה מול אולפן, שזה תהליך שונה לגמרי, ובכנות - לא ממש נהניתי מזה".
ואכן, את סרטו הבא ביים דל טורו הרחק מהאולפנים ההוליוודים: היה זה "ילדים של אף אחד" ("El Espinazo Del Diablo"), שיצא ב-2001 והציג דל טורו אחר, הרבה יותר קרוב לשוליים וחריג הרבה יותר בנוף הקולנועי של תקופתו. את הסרט הזה, תיאר דל טורו כ"הכרזת עצמאות" אישית, מעין חוויה מתקנת אחרי "מימיק". מי שהעניק לדל טורו את התמיכה שאיפרה לו להפיק סרט בתקציב ראוי וללא עזרת האולפנים היה פדרו אלמודובר, שהפיק את "ילדים של אף אחד".
מסלול הזיגזג של דל טורו בין הוליווד לבין העשייה הקולנועית העצמאית והמשוחררת מעול האולפנים המשיכה גם לאחר מכן: הפרויקט הבא של דל טורו היה "בלייד 2" (2002) בכיכובו של ווסלי סנייפס, שהפך לסרט המצליח ביותר בטרילוגיה – גם מבחינת הביקורות (שלא התאפיינו בשבחים מופלגים אך עדיין התעלו על הראשון והשלישי בסדרה) וגם מבחינה מסחרית. על האפשרות לביים את הסרט השלישי בסדרה, דל טורו ויתר: במקום זאת, הוא התפנה לעבד את הקומיקס האפל "הלבוי" לסרט קולנוע, עם רון פרלמן בתפקיד הראשי.
"הלבוי" היווה, במידה מסויימת, נקודת מפגש בין השאיפות האמנותיות של דל טורו לקריירה ההוליוודית שלו: ראשית כל, מדובר היה בפרויקט שדל טורו שאף לביים במשך תקופה לא קצרה, ואף זכה ללהק לתפקיד הראשי את בחירתו הראשונה. שנית, גם המבקרים זיהו את "הלבוי" כנקודת ביניים – עם ביקורות טובות בהרבה מאלו של "מימיק" או "בלייד 2", גם אם לא קרובות לשבחים של "ילדים של אף אחד" או "המבוך של פאן", שהגיע לאחר מכן.
ניתן היה לצפות כי ההצלחה של "בלייד 2" ו"הלבוי" תסלול עבור דל טורו את המשך דרכו ההוליוודית, אולם הוא שוב בחר להתרחק – בחירה שבעקבותיה הגיע מה שנחשב בעיני רבים לסרטו הטוב ביותר, "המבוך של פאן" (2006), שהיה מעין צעד בחזרה לסגנונו ב"ילדים של אף אחד". כמו אז, גם הפעם העלילה התרחשה על רקע מלחמת האזרחים בספרד, כשבמרכזה ילדה צעירה (ב"ילדים של אף אחד" היו אלו דווקא בנים צעירים שכיכבו בתפקידים הראשיים).
לדבריו של דל טורו, רבים ניסו להבהיר לו כי הבריחה מהוליווד לסרט ביזארי כל כך שאינו דובר אנגלית היא צעד שגוי, אך הוא עמד על שלו. "זו הפעם הראשונה בששת הסרטים שביימתי שבה אמרתי: 'אני עושה את זה בדרך שלי, לא משנה מה'", סיפר אז דל טורו בראיון ל"גרדיאן" הבריטי. "אנשים לא רצו לממן את זה, וכל מי שהיה מעורב בקריירה שלי אמר לי שזו הטעות הגדולה ביותר שאני יכול לעשות. אבל אני מאוד מרוצה מהתוצאה".
עד מהרה, החלטתו של דל טורו התבררה כמוצדקת ביותר: אם "הלבוי" היה נקודת מפגש בין שני המסלולים אך נטה לצד ההוליוודי שבעבודותיו של דל טורו, הרי ש"המבוך של פאן" ניצב בעמדה המנוגדת - סרט יוצא דופן שאינו דובר אנגלית, אך זכה בשלושה פרסי אוסקר (מתוך שש קטגוריות בהן היה מועמד) וגם נהנה מהצלחה מסחרית ברחבי העולם. לפני שהגיעה ההצעה לביים את "ההוביט", הספיק דל טורו לביים גם סרט המשך ל"הלבוי", ואף הביע את נכונותו לעשות גם סרט שלישי - אלא שעם הלו"ז שלו כרגע, קשה לראות את זה קורה בעשור הקרוב.
לאן אם כן מועדות פניו של דל טורו? האם בעקבות "ההוביט" הבמאי צפוי להתמסד ולהשלים עם מקומו במיינסטרים הקולנועי, או שמא הפרויקט הגרנדיוזי דווקא ישחרר אותו ויאפשר לו להתמקד דווקא במחוזות האפלים והקודרים יותר?
מרשימת הפרויקטים העתידיים של הבמאי, נראה כי יחסי האהבה-שנאה שלו עם הוליווד לא צפויים להיעלם בקרוב: בין השאר, מדובר שם על עיבוד קולנועי לסיפור אימה של ה' פ' לאבקרפט ורימייק ל"דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד".
ככל הנראה, הרומן הזה יימשך כל עוד דל טורו יוכל להנות מחופש יצירתי, והוליווד תוכל להנות מדל טורו. ומי יודע, אולי הבמאי המקסיקני הוא בכלל רק עוד אופנה חולפת בשמי הוליווד, השם החם הנוכחי שתוך שנתיים-שלוש עשוי למצוא עצמו שוב עמוק בשולי התעשייה.
לא מזמן פורסם כי גיירמו דל טורו המקסיקני, מי שאמור לביים את שני סרטי "ההוביט" , עמוס בפרויקטים עתידיים שצפויים להעסיק אותו עד 2017. ידיעה מפתיעה זו סימנה למעשה את הפיכתו של דל טורו לאחד הבמאים המבוקשים ביותר בהוליווד – תפנית מפתיעה עבור מי שביים את סרטו ההוליוודי הראשון רק ב-1997 ("מימיק") ושזכה בחלק מכריע מתהילתו רק בשנים האחרונות, עם סרטיו דוברי הספרדית "ילדים של אף אחד" (2001) ו"המבוך של פאן" (2006).
המקרה של דל טורו אינו המקרה ראשון ובוודאי גם לא האחרון של במאי שוליים שהופך למצרך מבוקש בתעשיית הקולנוע האמריקנית. גם פיטר ג'קסון, שמידיו קיבל דל טורו את הפיקוד על העיבודים הקולנועיים לעולמו הספרותי של ג'.ר.ר. טולקין, זכה לעלייה מטאורית תוך שנים ספורות, שהזניקה אותו מעמדה של במאי סרטי טראש במולדתו, ניו זילנד, היישר לצמרת - עם שוברי קופות מן המעלה הראשונה ובראשם טרילוגיית "שר הטבעות".
סיפורים דומים ישנם בשפע בהוליווד: רוברט רודריגז הפך לכוכב עולה בשמי הוליווד בזכות "אל מריאצ'י" (שהופק בעלות של כ-7,00 דולר בלבד) שיצא ב-1992, אותה שנה בה פרץ לתודעה גם אחד קוונטין טרנטינו עם "כלבי אשמורת".
אלא שבמקרה של דל טורו, קשה לשים את האצבע על נקודת המפנה בקריירה הקולנועית שלו. הבעייתיות נובעת בעיקר מכיוון שלאורך 11 השנים האחרונות, דל טורו ניהל שתי קריירות קולנועיות, לכאורה נפרדות אך למעשה שזורות זו בזו: מצד אחד, הוא ביים סרטים הוליוודיים מובהקים כמו "מימיק" ו"בלייד 2". מצד שני, הוא סיפק גם סרטים חריגים דוברי ספרדית ("ילדים של אף אחד", "המבוך של פאן") ששייכו אותו לזירת הקולנוע האיכותי, המנותקת מהאולפנים האמריקניים.
גיירמו דל טורו נולד במקסיקו ב-1964, בן למשפחה קתולית. את צעדיו הראשונים בתחום הקולנוע עשה עוד בצעירותו, ואת סרטו הקצר הראשון הפיק ב-1986. לימים, הוא הפך למעשה לצלע הדומיננטית בשלישיית הבמאים המקסיקניים שנודעה כ"שלושת האמיגוס" - כשלצידו אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר") ואלחנדרו גונזלס אינייריטו ("בבל").
יתכן למעשה, שרגע הפריצה הראשוני ארע כבר עם סרטו הראשון באורך מלא, "קרונוס" (1993), סרט אימה דל תקציב שזכה לשבחים בקרב מבקרי הקולנוע בפסטיבל קאן וכיכב בפרסי האקדמיה לקולנוע במולדתו מקסיקו. אולם דל טורו היה רחוק עדיין מלפרוץ לתודעה, לפחות בארה"ב. ההצלחה היחסית של "קרונוס" הובילה אותו לביים את סרטו ההוליוודי הראשון, "מימיק" (1997), אולם זה זכה לביקורות צוננות, בדומה להכנסותיו בקופות.
עבור דל טורו, החוויה ההוליוודית הראשונה הותירה עמה משקעים לא נעימים. "כשעבדתי על 'קרונוס', נהניתי מהעבודה על הסרט אבל סבלתי מבחינה כלכלית. ואז הגיע 'מימיק', והיה לו את כל המימון הדרוש, אבל פשוט לא היה לי את החופש שלי", סיפר דל טורו בראיון לאתר "IndieWire" ב-2001. "זו עבודה מול אולפן, שזה תהליך שונה לגמרי, ובכנות - לא ממש נהניתי מזה".
ואכן, את סרטו הבא ביים דל טורו הרחק מהאולפנים ההוליוודים: היה זה "ילדים של אף אחד" ("El Espinazo Del Diablo"), שיצא ב-2001 והציג דל טורו אחר, הרבה יותר קרוב לשוליים וחריג הרבה יותר בנוף הקולנועי של תקופתו. את הסרט הזה, תיאר דל טורו כ"הכרזת עצמאות" אישית, מעין חוויה מתקנת אחרי "מימיק". מי שהעניק לדל טורו את התמיכה שאיפרה לו להפיק סרט בתקציב ראוי וללא עזרת האולפנים היה פדרו אלמודובר, שהפיק את "ילדים של אף אחד".
מסלול הזיגזג של דל טורו בין הוליווד לבין העשייה הקולנועית העצמאית והמשוחררת מעול האולפנים המשיכה גם לאחר מכן: הפרויקט הבא של דל טורו היה "בלייד 2" (2002) בכיכובו של ווסלי סנייפס, שהפך לסרט המצליח ביותר בטרילוגיה – גם מבחינת הביקורות (שלא התאפיינו בשבחים מופלגים אך עדיין התעלו על הראשון והשלישי בסדרה) וגם מבחינה מסחרית. על האפשרות לביים את הסרט השלישי בסדרה, דל טורו ויתר: במקום זאת, הוא התפנה לעבד את הקומיקס האפל "הלבוי" לסרט קולנוע, עם רון פרלמן בתפקיד הראשי.
"הלבוי" היווה, במידה מסויימת, נקודת מפגש בין השאיפות האמנותיות של דל טורו לקריירה ההוליוודית שלו: ראשית כל, מדובר היה בפרויקט שדל טורו שאף לביים במשך תקופה לא קצרה, ואף זכה ללהק לתפקיד הראשי את בחירתו הראשונה. שנית, גם המבקרים זיהו את "הלבוי" כנקודת ביניים – עם ביקורות טובות בהרבה מאלו של "מימיק" או "בלייד 2", גם אם לא קרובות לשבחים של "ילדים של אף אחד" או "המבוך של פאן", שהגיע לאחר מכן.
ניתן היה לצפות כי ההצלחה של "בלייד 2" ו"הלבוי" תסלול עבור דל טורו את המשך דרכו ההוליוודית, אולם הוא שוב בחר להתרחק – בחירה שבעקבותיה הגיע מה שנחשב בעיני רבים לסרטו הטוב ביותר, "המבוך של פאן" (2006), שהיה מעין צעד בחזרה לסגנונו ב"ילדים של אף אחד". כמו אז, גם הפעם העלילה התרחשה על רקע מלחמת האזרחים בספרד, כשבמרכזה ילדה צעירה (ב"ילדים של אף אחד" היו אלו דווקא בנים צעירים שכיכבו בתפקידים הראשיים).
לדבריו של דל טורו, רבים ניסו להבהיר לו כי הבריחה מהוליווד לסרט ביזארי כל כך שאינו דובר אנגלית היא צעד שגוי, אך הוא עמד על שלו. "זו הפעם הראשונה בששת הסרטים שביימתי שבה אמרתי: 'אני עושה את זה בדרך שלי, לא משנה מה'", סיפר אז דל טורו בראיון ל"גרדיאן" הבריטי. "אנשים לא רצו לממן את זה, וכל מי שהיה מעורב בקריירה שלי אמר לי שזו הטעות הגדולה ביותר שאני יכול לעשות. אבל אני מאוד מרוצה מהתוצאה".
עד מהרה, החלטתו של דל טורו התבררה כמוצדקת ביותר: אם "הלבוי" היה נקודת מפגש בין שני המסלולים אך נטה לצד ההוליוודי שבעבודותיו של דל טורו, הרי ש"המבוך של פאן" ניצב בעמדה המנוגדת - סרט יוצא דופן שאינו דובר אנגלית, אך זכה בשלושה פרסי אוסקר (מתוך שש קטגוריות בהן היה מועמד) וגם נהנה מהצלחה מסחרית ברחבי העולם. לפני שהגיעה ההצעה לביים את "ההוביט", הספיק דל טורו לביים גם סרט המשך ל"הלבוי", ואף הביע את נכונותו לעשות גם סרט שלישי - אלא שעם הלו"ז שלו כרגע, קשה לראות את זה קורה בעשור הקרוב.
לאן אם כן מועדות פניו של דל טורו? האם בעקבות "ההוביט" הבמאי צפוי להתמסד ולהשלים עם מקומו במיינסטרים הקולנועי, או שמא הפרויקט הגרנדיוזי דווקא ישחרר אותו ויאפשר לו להתמקד דווקא במחוזות האפלים והקודרים יותר?
מרשימת הפרויקטים העתידיים של הבמאי, נראה כי יחסי האהבה-שנאה שלו עם הוליווד לא צפויים להיעלם בקרוב: בין השאר, מדובר שם על עיבוד קולנועי לסיפור אימה של ה' פ' לאבקרפט ורימייק ל"דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד".
ככל הנראה, הרומן הזה יימשך כל עוד דל טורו יוכל להנות מחופש יצירתי, והוליווד תוכל להנות מדל טורו. ומי יודע, אולי הבמאי המקסיקני הוא בכלל רק עוד אופנה חולפת בשמי הוליווד, השם החם הנוכחי שתוך שנתיים-שלוש עשוי למצוא עצמו שוב עמוק בשולי התעשייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה