"The Inglorious Bastards" זוכה לתחייה בשל העובדה שקוונטין טרנטינו, הבמאי ומחלת הנפש, מביים גרסה חדשה משלו. מיברג מעדיף את הגרסא הקודמת, של הבמאי אנזו קסטלארי משנת 1978 .
קשה לחשוב על מצב שבו סרט מלחמה סוג ב' כמו "The Inglorious Bastards" היה זוכה לתחייה, דיון והוצאה מחודשת בדי-וי-די משולש, אלמלא העובדה שקוונטין טרנטינו, הבמאי ומחלת הנפש, מביים גרסה חדשה שלו. את התרגשותו מהזכות שנפלה בחלקו, מביע טרנטינו בשיחה עם אנזו קסטלארי, במאי הסרט המקורי (1978), המשקיע מאמץ על אנושי לחבב את טרנטינו שנראה כמו מישהו אחרי עשרה ספלי אספרסו שלא מצא את המברשת לשיער. כאשר טרנטינו מניח לו לדבר, קסטלארי הוא במאי ותיק בעל תפיסת עולם, הבנת המדיום וכבוד לקודמיו. על הקושיה הדוחקת ביותר-את מי ילהק טרנטינו בגרסתו - לא ניתנת תשובה.
סרטו של קסטלארי הוא הכלאה של "12 הנועזים" של רוברט אולדריץ' ו"צלב הברזל" של סם פקינפה. הפסולת האנושית המלוכלכת ביותר מתחתית החבית של הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה נקלעת בעל כורחה למשימה סודית שעוברת דרך טירה נאצית ותריסר נאציות עירומות מתרחצות באגם קטן. הכוכב הגדול ביותר הוא בו סוונסון, שהחליף את ג'ו דון בייקר המצוין בסרטי ההמשך ל"בראש מורם", ואיאן באנן הבריטי שוודאי נקלע לסרט בנסיבות שבהן נקלע ג'ון גילגוד ל"קליגולה".
מהרגע שבו מתמסר הצופה לרום השיוט שבו מתנהל הסרט, הוא יכול להפיק הנאה מלאה מערכי מערבוני הספגטי השולטים במלחמון הזה. הנאצים כה מגוחכים שהם אפילו אינם רעים, אבל עדיין צריך להרוג אותם בכמויות מסחריות. הכנופיה המתארגנת בפיקוד סוונסון מנסה לחקות את האקסצנטריות המרושעת של טלי סאבאלס, ג'ון קסאווטס, טריני לופז ואחרים הנמצאים בפיקודו של לי מרווין ב "12הנועזים" (1967).
במאים איטלקים תמיד ידעו להקצין את האקשן ולא חשבו פעמיים כאשר הניחו לשדה הקרב להוריד הילוך לסלואו מושן כדי להעצים את הפיוטיות לכאורה של בלט המוות. קסטלארי אינו אנין מכדי לצטט מ"חבורת הפראים" על אף שהיה זה "צלב הברזל" של פקינפה שעסק במלחמת העולם השנייה.
אל תוך הסלט המוקפץ הזה משליך קסטלארי את המחתרת הצרפתית, התקפות אוויריות, נשק יום הדין של הנאצים, סקיצה של סיפור אהבה, מתח גזעי בתוך היחידה האמריקנית בין הלבנים לפרד וויליאמסון, השחור שמאמץ את דמותו של ג'ים בראון מ"הנועזים", וכן הלאה. מה שטוב בסלט הזה שהוא מתובל בהומור. לאו דווקא מהזן המצחיק, אלא זה המראה על גישה קלילה לתרגיל המגושם הזה בסרט מלחמה.
מה שמעצבן הוא הידיעה שטרנטינו מתכנן להפוך את הסרט הלא מזיק של קסטלארי למרחץ דמים ברוטלי מהסוג שהוא ורוברט רודריגז כה אוהבים. אף אחד לא ימות אצלו באצילות. כולם יפורקו לגורמים האנטומיים האלמנטריים ביותר, רגליים יעופו לרוחב המסך וראשים יתגלגלו.
בעוד שקסטלארי ביים פארודיה על הז'אנר של סרטי מלחמה שהיה כה פופולרי בשנות ה-60 ועשה את זה כמו שסרג'יו ליאונה טיפל במערבונים, טרנטינו מעדיף לשעשע כשהוא מניח תשתית ויזואלית שנראית כמו פיגוע התאבדות רגע אחרי הפיצוץ.
מה שמפתיע בסרטו של קסטלארי, שלמרות פתיחה שכולה מאמץ למנוע מהצופה לחבב את הפושעים שנקלעו לסיטואציה הרואית, אינך יכול שלא לחבב אותם במהלך הסרט. ברמה הפרימטיבית שהם מתפקדים, כולל הנאציות העירומות, גם הם, כמו כל החיילים משחר ההיסטוריה, רוצים לחזור הביתה בשלום. ואם לא, לפחות להותיר את רישומם על המלחמה.
מי שרוצה לראות למה התכוון המשורר לפני שטרנטינו הופך אותו לבית מטבחיים, שיניח ידו על הסרט. אין כל סיבה להתפתות ולקחת את הגרסה המשולשת. הדיסק הבודד ובו גם השיחה בין שני הבמאים, הוא כל מה שאתם צריכים ל-99 דקות של שעשוע מאוד לא אינטלקטואלי.
קשה לחשוב על מצב שבו סרט מלחמה סוג ב' כמו "The Inglorious Bastards" היה זוכה לתחייה, דיון והוצאה מחודשת בדי-וי-די משולש, אלמלא העובדה שקוונטין טרנטינו, הבמאי ומחלת הנפש, מביים גרסה חדשה שלו. את התרגשותו מהזכות שנפלה בחלקו, מביע טרנטינו בשיחה עם אנזו קסטלארי, במאי הסרט המקורי (1978), המשקיע מאמץ על אנושי לחבב את טרנטינו שנראה כמו מישהו אחרי עשרה ספלי אספרסו שלא מצא את המברשת לשיער. כאשר טרנטינו מניח לו לדבר, קסטלארי הוא במאי ותיק בעל תפיסת עולם, הבנת המדיום וכבוד לקודמיו. על הקושיה הדוחקת ביותר-את מי ילהק טרנטינו בגרסתו - לא ניתנת תשובה.
סרטו של קסטלארי הוא הכלאה של "12 הנועזים" של רוברט אולדריץ' ו"צלב הברזל" של סם פקינפה. הפסולת האנושית המלוכלכת ביותר מתחתית החבית של הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה נקלעת בעל כורחה למשימה סודית שעוברת דרך טירה נאצית ותריסר נאציות עירומות מתרחצות באגם קטן. הכוכב הגדול ביותר הוא בו סוונסון, שהחליף את ג'ו דון בייקר המצוין בסרטי ההמשך ל"בראש מורם", ואיאן באנן הבריטי שוודאי נקלע לסרט בנסיבות שבהן נקלע ג'ון גילגוד ל"קליגולה".
מהרגע שבו מתמסר הצופה לרום השיוט שבו מתנהל הסרט, הוא יכול להפיק הנאה מלאה מערכי מערבוני הספגטי השולטים במלחמון הזה. הנאצים כה מגוחכים שהם אפילו אינם רעים, אבל עדיין צריך להרוג אותם בכמויות מסחריות. הכנופיה המתארגנת בפיקוד סוונסון מנסה לחקות את האקסצנטריות המרושעת של טלי סאבאלס, ג'ון קסאווטס, טריני לופז ואחרים הנמצאים בפיקודו של לי מרווין ב "12הנועזים" (1967).
במאים איטלקים תמיד ידעו להקצין את האקשן ולא חשבו פעמיים כאשר הניחו לשדה הקרב להוריד הילוך לסלואו מושן כדי להעצים את הפיוטיות לכאורה של בלט המוות. קסטלארי אינו אנין מכדי לצטט מ"חבורת הפראים" על אף שהיה זה "צלב הברזל" של פקינפה שעסק במלחמת העולם השנייה.
אל תוך הסלט המוקפץ הזה משליך קסטלארי את המחתרת הצרפתית, התקפות אוויריות, נשק יום הדין של הנאצים, סקיצה של סיפור אהבה, מתח גזעי בתוך היחידה האמריקנית בין הלבנים לפרד וויליאמסון, השחור שמאמץ את דמותו של ג'ים בראון מ"הנועזים", וכן הלאה. מה שטוב בסלט הזה שהוא מתובל בהומור. לאו דווקא מהזן המצחיק, אלא זה המראה על גישה קלילה לתרגיל המגושם הזה בסרט מלחמה.
מה שמעצבן הוא הידיעה שטרנטינו מתכנן להפוך את הסרט הלא מזיק של קסטלארי למרחץ דמים ברוטלי מהסוג שהוא ורוברט רודריגז כה אוהבים. אף אחד לא ימות אצלו באצילות. כולם יפורקו לגורמים האנטומיים האלמנטריים ביותר, רגליים יעופו לרוחב המסך וראשים יתגלגלו.
בעוד שקסטלארי ביים פארודיה על הז'אנר של סרטי מלחמה שהיה כה פופולרי בשנות ה-60 ועשה את זה כמו שסרג'יו ליאונה טיפל במערבונים, טרנטינו מעדיף לשעשע כשהוא מניח תשתית ויזואלית שנראית כמו פיגוע התאבדות רגע אחרי הפיצוץ.
מה שמפתיע בסרטו של קסטלארי, שלמרות פתיחה שכולה מאמץ למנוע מהצופה לחבב את הפושעים שנקלעו לסיטואציה הרואית, אינך יכול שלא לחבב אותם במהלך הסרט. ברמה הפרימטיבית שהם מתפקדים, כולל הנאציות העירומות, גם הם, כמו כל החיילים משחר ההיסטוריה, רוצים לחזור הביתה בשלום. ואם לא, לפחות להותיר את רישומם על המלחמה.
מי שרוצה לראות למה התכוון המשורר לפני שטרנטינו הופך אותו לבית מטבחיים, שיניח ידו על הסרט. אין כל סיבה להתפתות ולקחת את הגרסה המשולשת. הדיסק הבודד ובו גם השיחה בין שני הבמאים, הוא כל מה שאתם צריכים ל-99 דקות של שעשוע מאוד לא אינטלקטואלי.
מאת: NRG
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה