בשנתו ה- 25 מסתמן פסטיבל הקולנוע בירושלים שוב כפסטיבל הקולנוע המוביל בישראל. המבחר של השנה הוא פשוט מצויין ואלו מיכם שירצו לעלות לירושלים יתקשו לבחור רק יום אחד או הקרנה אחת. לא תמצאו שם את אדם סנדלר או ויל סמית, כי מה לעשות, כנהוג בפסטיבלי קולנוע, הסרטים דורשים מהקהל קצת מאמץ ולא מגישים לו הכל על מגש של צלולואיד.
אבל, המבחר נע בין סרטים מאד מאתגרים, איטיים, פילוסופים כמעט דרך דרמות מרגשות מאירופה ואקשן מרהיב מדרום קוריאה.
אז מה כדאי לראות ומה אסור לפספס?
"עד קצה העולם" , סרטו המאוד מדובר של שון פן, בכיכובו של אמיל הירש (ספיד רייסר) הוא סרט יפהפה שמשום מה לא זכה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ. סיפורו האמיתי של בחור, בן טובים, שהחליט עם סיום התיכון לנטוש את חייו האורבנים והבטוחים ולצאת אל הטבע ולנסות לחיות בין העצים, ההרים והדובים.
"אסטומאגו: סיפור גסטרונומי" של מרקוס ז'ורז'י מוכיח לנו אחת ולתמיד כי גם הדרך לליבם של פושעים מסוכנים, זונות ובעלי בית מרושעים היא דרך הבטן. סיפורו של אדם פשוט, שהגיע לעיר הגדולה ולומד לבשל. הבישול הופך אותו לאחד האנשים האהובים בעיירה, אז למה הוא בכלא? ואיך הוא מצליח לטפס במעלה הסולם החברתי שם? דרמה מרתקת עם טוויסט מעניין בסופו ששופך אור חדש לחלוטין על דמותו של הגיבור.
"בעיר של סילביה" סרט יפה עד כאב ולא בגלל שהשחקנים הראשיים, קסאוויר לאפיט ופילאר לופז דה איאלה הם מהאנשים היפים ביותר שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, אלא בגלל שהסרט המינימליסטי הזה, בו יש דיאלוג אחד בלבד, מצליח לקחת את הצופה למסע מציצני אל נפשו של אדם שמנסה לשחזר רגע אחד מקסים שהיה לו לפני שש שנים. במשך חצי שעה שלמה אנחנו יושבים עם לאפיט בבית קפה ומסתכלים על אנשים, מה שבדרך כלל הופך למשעמם אחרי דקה וחצי, כאן הוא מעניין, מרתק ומאוד אומנותי. אסור לפספס.
חובבי הדרמות המשפחתיות האיטיות אך המקסימות לא יעזו לפספס את "מלך הפינג פונג" סרט שבדי נהדר המתאר את מערכת היחסים של רילה, נער מתבגר ושמן ואחיו הצעיר אריק, שאומנם קצת נמוך ממנו, אך הוא בלונדיני בעל עיניים כחולות וגוף שרירי ורזה. תסכולים חברתיים וסודות מהעבר מלבים את הסרט הזה שנע לא באיטיות בלי דרמות גדולות וצעקניות בסגנון אמריקאי (אפילו כשהאחים כמעט הורגים אחד את השני). נופי השלג הלבנים והטהורים מהווים קונטרה לכמות הזיהום הפנימי שיש בראשם ונפשם של בני המשפחה.
אבל, המבחר נע בין סרטים מאד מאתגרים, איטיים, פילוסופים כמעט דרך דרמות מרגשות מאירופה ואקשן מרהיב מדרום קוריאה.
אז מה כדאי לראות ומה אסור לפספס?
"עד קצה העולם" , סרטו המאוד מדובר של שון פן, בכיכובו של אמיל הירש (ספיד רייסר) הוא סרט יפהפה שמשום מה לא זכה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ. סיפורו האמיתי של בחור, בן טובים, שהחליט עם סיום התיכון לנטוש את חייו האורבנים והבטוחים ולצאת אל הטבע ולנסות לחיות בין העצים, ההרים והדובים.
"אסטומאגו: סיפור גסטרונומי" של מרקוס ז'ורז'י מוכיח לנו אחת ולתמיד כי גם הדרך לליבם של פושעים מסוכנים, זונות ובעלי בית מרושעים היא דרך הבטן. סיפורו של אדם פשוט, שהגיע לעיר הגדולה ולומד לבשל. הבישול הופך אותו לאחד האנשים האהובים בעיירה, אז למה הוא בכלא? ואיך הוא מצליח לטפס במעלה הסולם החברתי שם? דרמה מרתקת עם טוויסט מעניין בסופו ששופך אור חדש לחלוטין על דמותו של הגיבור.
"בעיר של סילביה" סרט יפה עד כאב ולא בגלל שהשחקנים הראשיים, קסאוויר לאפיט ופילאר לופז דה איאלה הם מהאנשים היפים ביותר שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, אלא בגלל שהסרט המינימליסטי הזה, בו יש דיאלוג אחד בלבד, מצליח לקחת את הצופה למסע מציצני אל נפשו של אדם שמנסה לשחזר רגע אחד מקסים שהיה לו לפני שש שנים. במשך חצי שעה שלמה אנחנו יושבים עם לאפיט בבית קפה ומסתכלים על אנשים, מה שבדרך כלל הופך למשעמם אחרי דקה וחצי, כאן הוא מעניין, מרתק ומאוד אומנותי. אסור לפספס.
חובבי הדרמות המשפחתיות האיטיות אך המקסימות לא יעזו לפספס את "מלך הפינג פונג" סרט שבדי נהדר המתאר את מערכת היחסים של רילה, נער מתבגר ושמן ואחיו הצעיר אריק, שאומנם קצת נמוך ממנו, אך הוא בלונדיני בעל עיניים כחולות וגוף שרירי ורזה. תסכולים חברתיים וסודות מהעבר מלבים את הסרט הזה שנע לא באיטיות בלי דרמות גדולות וצעקניות בסגנון אמריקאי (אפילו כשהאחים כמעט הורגים אחד את השני). נופי השלג הלבנים והטהורים מהווים קונטרה לכמות הזיהום הפנימי שיש בראשם ונפשם של בני המשפחה.
אין סיכוי שתראו בארץ את "שגרה מבצעית" , סרטו התיעודי של ארול מוריס (“ערפל קרב”) העוסק בזוועות שביצעו חיילים אמריקאיים בעצירים בכלא אבו גאריב שבעיראק. אין סיכוי שתראו, ולא משום שהסרט הוא בלתי ראוי.
על אף בעיותיו – הסרט, למשל, לוקה בתסמונת ה"יורים ובוכים" הכה-מוכרת כאן, מסרב להצביע על אחריותה של שרשרת הפיקוד לעוולות, נו כן, מילאתם הוראות, אבל של מי, ומציג את הלוחמים האמריקאיים כצעירים תמימים שנשמתם הושחתה במקום הרע ההוא ששמו עיראק – זוהי יצירה שעצמתה בצפייה שנייה אך גוברת. הזוועות שהוא מביא עדויות עליהן נדמות רלוונטיות גם למקום אחר, קרוב יותר.
מדרום קוריאה נוחת בפסטיבל "הרודף" , מותחן נוסח "זודיאק" שזכה להצלחה רבה במולדתו ונרכש כבר לצרכי רימייק אמריקאי.
הוא מגולל מרדף שעורך שוטר לשעבר שהפך לסרסור בעקבותיו של רוצח סדרתי הנוהג לפצח בפטיש את ראשי הזונות, קורבנותיו. על אף אורכו המעט מייגע ובעיקר (ואולי דווקא בגלל) ההקסמות המורבידית שלו, הסרט הזה, יצירת הביכורים של נא הונג ג'ין, ימצא לו את מעריציו בפסטיבל.
במסגרת מחווה למייקל וינטרבוטום, שמקבל פרס מפעל חיים יוקרנו שלושה מסרטיו, "בכוח הלב" בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי. הסרט, הטוב בשלושה, מספר את סיפור אשתו של העיתונאי החטוף דניאל פרל, וניסיונותיה ליצור קשר עם בעלה ולשחררו, עד הסוף הטראגי. "טריסטם שנדי: פתפותי ביצים" שהוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה לראשונה, הוא פרסה מצחיקה על עולם הקולנוע, יצירות מופת ועל בני האדם בכלל. מצחיק, אבל לא אחיד. הסרט השלישי, "אנשי המסיבות" , סיפורו של טוני וילסון מייסד חברת פקטורי רקורדס. הסרט, שסוקר באופן חצי דרמטי וחצי תיעודי את סצינת המוסיקה באנגליה בשנות השבעים והשמונים, הוא לא אחיד ובמילים אחרות, די משעמם.
מה שכן, מסקרן יהיה לראות את סרטו הראשון של צ'ארלי קאופמן כבמאי. קאופמן מוכר בעיקר כתסריטאי של סרטים הזויים כמו "אדפטיישן" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'" (שגם יוקרן במהלך הפסטיבל בנוכחות השחקן ג'ון מלקוביץ'). קאופמן איגד סביבו את מיטב השחקנים כמו פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר, אמילי ווטסון ודיאן וויסט ומספר סיפור הזוי במיוחד על במאי תאטרון שחייו מתפרקים כמו חייו של גיבור המחזה שהוא מביים, "מותו של סוכן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה